ריזיירה די סן סאבה
 | |
| תאי הכלא במחנה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה השמדה, מחנה מעצר, מחנה מעבר |
| מדינה | איטליה |
| מחוז |
טריאסטה  |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 8 בספטמבר 1943 |
| תאריך סגירה | 29 באפריל 1945 |
| אוכלוסייה | |
| השתייכות האסירים | יהודים, פרטיזנים ומתנגדי המשטר הנאצי |
| נתונים | |
| מספר קרמטוריומים | לפחות אחד |
| שימור היסטורי | חלקי |
| קואורדינטות | 45°37′15″N 13°47′21″E / 45.620833333333°N 13.789166666667°E |
| אתר | |
  | |
מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה
ריזיירה די סן סאבה (איטלקית Risiera di San Sabba; סלובנית Rižarna pri Sveti Soboti) בטריאסטה היה מחנה ריכוז אשר שימש גם כמחנה ההשמדה היחיד שהוקם באיטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כ-25,000 איש עברו דרך המחנה וכ-5,000 בני אדם נרצחו בו, ומתוך 123 משלוחי המוות שיצאו מאיטליה, מקורם של 69 היה בטריאסטה[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחנה הוקם במבנה ששימש כמפעל לעיבוד אורז ואשר הוקם ב-1913. יומיים לאחר שנחתם הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה ב-8 בספטמבר 1943, הוקם האזור המבצעי החוף האדריאטי בצפון-מזרח איטליה וזה היה כפוף ישירות לרייך למרות שהשתייך באופן רשמי לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. המחנה החל לפעול סמוך לאחר מכן כמתקן מעצר גרמני זמני וכונה "סטאלאג 339".
ב-20 באוקטובר 1943 שונה ייעודו של המחנה למתקן כליאה משטרתי לאסירים בטרם גירושם לגרמניה ולפולין, וכמתקן מעצר והוצאה להורג של יהודים, פרטיזנים ומתנגדי הנאצים. עוד שימש המחנה לאחסון רכוש מוחרם. מעשי הרצח במחנה נעשו באמצעות חבטות באלה בבסיס הגולגולת, בירי ובהרעלה באמצעות גז בכלי רכב סגורים שיועדו לכך. במחנה נמצאו אלה ושלושה שקי מלט ובהם שרידי עצמות ואפר אדם.
בשמו של המחנה נקשר גם אודילו גלובוצניק, יליד טריאסטה, שמונה למפקד האס אס והמשטרה (SS- und Polizeiführer) באזור והחל במבצע שזכה לקוד "Einsatz R" (פעולה R) לרדיפה ותפיסת יהודים, פרטיזנים ומתנגדי הנאצים. ב-4 באפריל 1944 הוקם במחנה כבשן לשריפת גופות. מבנה זה נהרס על ידי הנאצים ב-29 באפריל 1945 עם התקרב הצבא היוגוסלבי לטריאסטה, ובאותו מועד שחררו הנאצים את אחרוני האסירים במחנה.
מבנה המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבני המחנה ערוכים סביב חצר מרכזית. במעבר הכניסה התת-קרקעי שוכנים "תאי המוות" בהם נכלאו אסירים אשר יועדו להשמדה בתוך שעות ספורות בכבשן שבמחנה. לפי עדויות, לצד האסירים בתאי המוות אוחסנו לעיתים גם גופות אשר יועדו לשריפה.
במבנה בן שלוש קומות שמשמאל לכניסה שכנו 17 תאים קטנים נוספים שיועדו לכליאה ושניים מהם שימשו כמתקני עינויים. במבנה זה גם התגוררו קציני האס אס ושכנו בו סדנאות העבודה של האסירים.
המבנה הסמוך בן ארבע הקומות שימש כמתקן המעצר המרכזי ובו רוכזו היהודים, האזרחים האחרים ושבויי מלחמה אשר יועדו למשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ ומחנות הריכוז דכאו ומאוטהאוזן.
מצדה האחר של החצר המרכזית, שכן המבנה שבמרתפו נבנה הכבשן. מבנה זה אינו קיים עוד לאחר שנהרס בידי הנאצים בטרם נמלטו מהמחנה, אף כי עקבותיו ניכרים בקיר המבנה הסמוך ומיקומו על הקרקע מסומן במשטח מתכת.
המבנה המרכזי ובו 6 קומות, שימש למגורי חיילי האס אס וכמטבח, ומבנה סמוך לו ששימש כמוסך לכלי רכב הפך לבית תפילה. שני מבנים נוספים מחוץ למחנה שימשו כמפקדה, כמגורי מפקד המחנה וכמגורי סגל הנשים.
הנצחה באתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה שימש המקום כמחנה פליטים ושקע בהזנחה. ב-15 באפריל 1965 הורה נשיא איטליה להכריז על המחנה כמונומנט לאומי, והמקום שופץ ב-1975, ומאז הוא משמש כ"מוזיאון העירוני של ריזיירה די סן סאבה" (Civico Museo della Risiera di San Sabba). במוזיאון מבקרים למעלה מ-100,000 איש בשנה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ריזיירה די סן סאבה
| בקרת זהויות |
|
|---|
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אלדד בק, כשסיפרתי לנכדה של מצילי משפחתי שיד ושם לא מכיר בהם, התביישתי, באתר ישראל היום, 5 ביולי 2019